Two poems by Delice [Israel] 

"The Voice of the Road" and "Forces of Comfort.

Translation from Hebrew to English by Iris Calif

About The creator Delice from Israel 

Delice is a Poet, author, literary critic.

Has published: seven poetry books, two prose books - short stories.

Soon a book of critical essays published in newspapers over 40 years will be released

Moderates literary events, lectures on books, hosts the program First Imprint" (First Glufa) and "New Book," interviews about new books at the Association of Writers in Israel

Delice hosts and interviews writers, poets and cultural figures at literary events in various clubs, libraries and halls.

Has published her poems and critical essays for many years in all media, press, anthologies, exhibitions, internet channels, websites, etc.

Editorial board member of the poetry journal "Passips"- (Mosaic)

Has a regular column in "Passips" - "A Poem to My Taste"

Member of the Writers' Association committee. Chairperson of the committee for accepting members to the Association of Writers in Israel.

The Voice of the Road by: Delice 

The voice of the road, whose scope it did not measure

And led paths, mists of infinity,

And perhaps the human being, who stood in hope

Before the voices 

Remained

Because he did not know much

Because he heard all his life bells of longing for his God's Mountain

And all that he once dreamed became an echo for him.

The voice of the home, which knew how to preserve its walls,

The reservoir of its rooms, treasure troves of wonder

Pulsing

And the human being, who recognized with wisdom every crack and Lintel,

Sang from his soul the small calls

And his dreams, vapors hovering

Sometimes dances and songs

Sometimes holy scriptures engraved on a wall

Translation from Hebrew to English by Iris Calif

Forces of Comfort by: Delice

How they illuminate the night

From darkness in the clouds, sailing in it

By their own power, to silent expanses

The sight in the courtyard of the world teems with disorder

The images of the day deepen and interweave

Within those whose thoughts are locked in them

The thirst facing the street boils the bubbles

Each bubble is a- human being

Forces of comfort are sometimes bursts of weeping

And awaken in a different period of time

Gathering crumbs washed in waters of

 hope

Waers of tears soothe until it brightens

Translation from Hebrew to English by Iris Calif

שני שיריה של היוצרת דליס [ישראל ]

"קולה של הדרך", "כוחות נחמה" 

אודות היוצרת דליס מישראל

דליס היא משוררת, סופרת, מבקרת ספרות.

פרסמה: שבעה ספרי שירה, שני ספרי פרוזה- סיפורים קצרים.

בקרוב יראה אור ספר מאמרי ביקורת שפורסמו בעיתונים במשך 40 שנים

מנחה אירועי ספרות, מרצה על ספרים, מנחה את התוכניות- "גלופה ראשונה", ו- "ספרים חדשים", ראיונות על ספרים חדשים באגודת הסופרות והסופרים בישראל

דליס מארחת ומראיינת סופרים, משוררים ואנשי תרבות באירועי ספרות במועדונים שונים, בספריות ובאולמות.

מפרסמת שנים רבות את שיריה ומאמרי ביקורת בכל המדיות, עיתונות, אנתולוגיות, תערוכות, ערוצי אינטרנט, אתרים וכו'.

קולה של הדרך מאת: דליס  

קוֹלָהּ שֶׁל הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא אָמְדָה הֶקֵּפֶיהָ

וְהוֹלִיכָה שְׁבִילִים, עַרְפִלֵּי אֵין-סוֹף,

וְאוּלַי הָאָדָם, שֶׁנִּצַּב בְּתִקְוָה

מוּל הַקּוֹלוֹת

נִשְׁאַר

כִּי לֹא יָדַע הַרְבֵּה

כִּי שָׁמַע כָּל חַיָּיו פַּעֲמוֹנֵי גַּעְגּוּעִים לְהַר אֱלֹקָיו

וְכָל מָה שֶׁפַּעַם חָלַם הָפַךְ לוֹ לְהֵד.

קוֹלוֹ שֶׁל הַבַּיִת, שֶׁיָּדַע לִנְצֹר קִירוֹתָיו,

מַאֲגַר חֲדָרָיו מַטְמוֹנֵי-פֶּלֶא

פּוֹעֵם

וְהָאָדָם, שֶׁהִכִּיר בִּתְבוּנָה כָּל סֶדֶק וּמַשְׁקוֹף,

שָׁר מִנַּפְשׁוֹ אֶת הַקְּרִיאוֹת הַקְּטַנּוֹת

וַחֲלוֹמוֹתָיו אֵדִים מְרַחֲפִים

עִתִּים מְחוֹלוֹת וּזְמִירוֹת

עִתִּים כִּתְבֵי קֹדֶשׁ חֲקוּקִים עַל קִיר

כוחות נחמה מאת: דליס 

אֵיךְ מְאִירִים אֶת הַלַּיְלָה                 

מֵאֹפֶל בָּעֲנָנִים, מְשַׁיְּטִים בּוֹ

מִכּוֹחַ עַצְמָם, לְמֶרְחָבִים אִלְּמִים

הַמַּרְאֶה בַּחֲצַר הָעוֹלָם שׁוֹקֵק אִי סֵדֶר

תְּמוּנוֹת הַיּוֹם מַעֲמִיקוֹת וּמִשְׂתָּרְגוֹת

בְּתוֹךְ אֵלֶּה שֶׁנִּנְעֲלָה מַחֲשַׁבְתָּם בָּהֶן

הַצִּמָּאוֹן מוּל הָרְחוֹב מַרְתִּיחַ אֶת הַבּוּעוֹת

כָּל בּוּעָה, אָדָם הִיא

  

כּוֹחוֹת נֶחָמָה לְעִתִּים הֵם פִּרְצֵי 

הַבֶּכִי

וּמִתְעוֹרְרִים בְּפֶרֶק זְמַן אַחֵר

                                                       צילום :יאיר בן חיים

.𝐌𝐔𝐉𝐄𝐑𝐄𝐒, 𝐂𝐔𝐋𝐓𝐔𝐑𝐀 𝐘 𝐇𝐔𝐌𝐀𝐍𝐈𝐒𝐌𝐎: 𝐋𝐎𝐒 𝐏𝐈𝐋𝐀𝐑𝐄𝐒 𝐃𝐄 𝐋𝐀 𝐏𝐀𝐙 𝐒𝐄𝐆Ú𝐍 𝐋𝐀 𝐃𝐑𝐀. 𝐂𝐋𝐀𝐔𝐃𝐈𝐀 𝐇𝐄𝐑𝐄𝐃𝐈𝐀 𝐘 𝐀𝐙𝐈𝐙 𝐌𝐎𝐔𝐍𝐓𝐀𝐒𝐒𝐈𝐑.

 • 𝐋𝐚 𝐬𝐢𝐠𝐮𝐢𝐞𝐧𝐭𝐞 𝐜𝐫ó𝐧𝐢𝐜𝐚 𝐬𝐨𝐛𝐫𝐞 𝐞𝐥 𝐩𝐫𝐨𝐠𝐫𝐚𝐦𝐚 “𝐌𝐚𝐫𝐭𝐞𝐬 𝐝𝐞 𝐄𝐱𝐩𝐞𝐫𝐭𝐨𝐬 𝐆𝐥𝐨𝐛𝐚𝐥” 𝐬𝐞 𝐞𝐧𝐦𝐚𝐫𝐜𝐚 𝐞𝐧 𝐞𝐥 𝐜𝐨𝐧𝐭𝐞𝐱𝐭𝐨 𝐝𝐞 𝐥𝐚 𝐩𝐨𝐬𝐭𝐮𝐫𝐚 𝐝𝐞 𝐌é𝐱𝐢𝐜𝐨 𝐞𝐧 𝐥𝐚 𝐎𝐍𝐔, 𝐝𝐨𝐧𝐝𝐞 𝐞𝐥 𝐜𝐚𝐧𝐜𝐢𝐥𝐥𝐞𝐫 𝐉𝐮𝐚𝐧 𝐑𝐚𝐦ó𝐧 𝐝𝐞 𝐥𝐚 𝐅𝐮𝐞𝐧𝐭𝐞 𝐡𝐚 𝐟𝐢𝐣𝐚𝐝𝐨 𝐥𝐚 𝐩𝐨𝐬𝐢𝐜𝐢ó𝐧 𝐝𝐞𝐥 𝐏𝐚í𝐬. 𝐄𝐧 𝐞𝐬𝐭𝐞 𝐦𝐚𝐫𝐜𝐨, 𝐥𝐚 𝐏𝐫𝐞𝐬𝐢𝐝𝐞𝐧𝐭𝐚 𝐂𝐥𝐚𝐮𝐝𝐢𝐚 𝐒𝐡𝐞𝐢𝐧𝐛𝐚𝐮𝐦 𝐫𝐞𝐚𝐟𝐢𝐫𝐦ó 𝐪𝐮𝐞 𝐌é𝐱𝐢𝐜𝐨 𝐦𝐚𝐧𝐭𝐞𝐧𝐝𝐫á 𝐬𝐮 𝐩𝐨𝐥í𝐭𝐢𝐜𝐚 𝐞𝐱𝐭𝐞𝐫𝐢𝐨𝐫 𝐝𝐞 𝐧𝐨 𝐢𝐧𝐭𝐞𝐫𝐯𝐞𝐧𝐜𝐢ó𝐧, 𝐫𝐞𝐢𝐭𝐞𝐫𝐚𝐧𝐝𝐨 𝐪𝐮𝐞 𝐫𝐞𝐜𝐨𝐧𝐨𝐜𝐞 𝐭𝐚𝐧𝐭𝐨 𝐚𝐥 𝐄𝐬𝐭𝐚𝐝𝐨 𝐏𝐚𝐥𝐞𝐬𝐭𝐢𝐧𝐨 𝐜𝐨𝐦𝐨 𝐚𝐥 𝐄𝐬𝐭𝐚𝐝𝐨 𝐝𝐞 𝐈𝐬𝐫𝐚𝐞𝐥, 𝐲 𝐪𝐮𝐞 𝐞𝐥 𝐩𝐚í𝐬 𝐜𝐨𝐧𝐭𝐢𝐧𝐮𝐚𝐫á 𝐩𝐫𝐨𝐦𝐨𝐯𝐢𝐞𝐧𝐝𝐨 𝐥𝐚 𝐩𝐚𝐳 𝐜𝐨𝐦𝐨 𝐩𝐫𝐢𝐧𝐜𝐢𝐩𝐢𝐨 𝐫𝐞𝐜𝐭𝐨𝐫.

Monterrey, Nuevo León, México, 23 de septiembre de 2025.- En una edición especial del programa “Martes de Expertos Global” con motivo del Día Internacional de la Paz, la Doctora mexicana Claudia Heredia González tuvo una conversación con el excelentísimo Aziz Mountassir Mohamed, presidente del Foro Internacional para la Creatividad y la Humanidad en Marruecos.  

Este encuentro, una verdadera crónica de la humanidad, y transmitido por medio del Facebook de Vive Mejor Ciudadano AC, destacó la importancia de la cultura y la educación como pilares para construir la paz, mostrando cómo el diálogo puede tender puentes entre continentes y culturas. 

El diálogo, conducido en árabe por la Dra. Heredia —quien es también Embajadora por la Paz— y con el apoyo en la traducción de la Maestra Fátima  Atoulid, subrayó la visión de Mountassir: la cultura no es un lujo, sino un puente de comunicación y una herramienta para sanar heridas.  

Desde su perspectiva, valores como la justicia, la tolerancia, la compasión y el diálogo son esenciales para alcanzar una paz duradera. Resaltó el papel fundamental de las mujeres como “piedra angular” en la edificación de la paz, siendo las primeras educadoras de virtudes en la familia. 

𝐔𝐧 𝐌𝐞𝐧𝐬𝐚𝐣𝐞 𝐝𝐞 𝐅𝐫𝐚𝐭𝐞𝐫𝐧𝐢𝐝𝐚𝐝 𝐲 𝐔𝐧𝐢𝐝𝐚𝐝

El invitado, con una destacada trayectoria como Embajador de la Paz y la Humanidad, ofreció una profunda reflexión desde Marruecos. En su mensaje para América, Mountassir recordó que el océano que los separa es, al mismo tiempo, el puente que los une. Instó a transformar las diferencias en riqueza compartida y a alzar juntos la bandera de la humanidad, enfatizando que un futuro seguro se construye con la paz. 

Para él, la paz en Marruecos no es solo la ausencia de conflictos, sino un estilo de vida basado en la convivencia y el respeto mutuo. Considera que la posición geográfica del país, como puente entre África y Europa, ha forjado una rica experiencia humana en la convivencia pacífica.  

Subrayó que la interculturalidad es un pilar fundamental, viendo la diversidad de culturas, religiones e idiomas como una oportunidad para tender puentes. 

𝐀𝐦é𝐫𝐢𝐜𝐚 𝐜𝐨𝐦𝐨 𝐌𝐨𝐝𝐞𝐥𝐨 𝐝𝐞 𝐏𝐚𝐳

Aziz Mountassir también expresó su admiración por la visión de la paz en el continente americano. Reconoció que muchas de sus sociedades han logrado superar conflictos históricos para construir modelos de democracia, justicia social y convivencia.  

Desde su perspectiva, América puede servir de modelo y referencia para el diálogo entre civilizaciones, inspirando al mundo entero a avanzar hacia un futuro más justo y pacífico. Concluyó reafirmando su creencia en el arte y la cultura como el puente del alma humana, capaz de superar barreras políticas y económicas para sembrar semillas de amor. 

Este evento forma parte de la iniciativa de la Universidad de la Ciudadana Global, un proyecto educativo que busca promover valores de paz y justicia, capitaneado por mujeres para mujeres y todas las personas. El diálogo entre la Dra. Heredia y Aziz Mountassir es un ejemplo concreto de cómo la educación y las alianzas culturales son vehículos poderosos para construir un mundo mejor.

 Respuesta:

La paz, desde nuestra perspectiva en Marruecos, en el norte de África, no es simplemente la ausencia de guerras y conflictos, sino un estilo de vida basado en valores de convivencia, respeto mutuo y reconocimiento del otro. La posición geográfica de Marruecos, como puente entre África y Europa, y su apertura histórica a múltiples civilizaciones, lo han convertido en un espacio rico en experiencia humana en materia de convivencia pacífica, diversidad cultural y aceptación de la diferencia.

Como Presidente del Foro Internacional para la Creatividad y la Humanidad, afirmo que la interculturalidad en nuestra región constituye un pilar fundamental para promover los valores de la paz. La diversidad de culturas, religiones e idiomas no es motivo de separación, sino una oportunidad para tender puentes, intercambiar experiencias y consolidar una cultura humana basada en la creatividad compartida y el respeto mutuo.

En cuanto a nuestra visión de la paz en el continente americano, representa una experiencia importante que puede inspirar al mundo entero. Numerosas sociedades allí han logrado superar una historia de conflictos para construir modelos de democracia, justicia social y convivencia entre pueblos de distintos orígenes. Desde esta perspectiva, América puede ser un modelo y una referencia para el diálogo entre civilizaciones y para avanzar hacia un mundo más justo y pacífico.

Y puesto que creo firmemente que la cultura y el arte son el puente del alma humana, los lazos culturales entre los pueblos son capaces de superar las barreras políticas y económicas. El arte es un lenguaje universal que no necesita traducción, toca los corazones y siembra semillas de amor. Por ello, considero que el fortalecimiento del intercambio cultural y el apoyo a la creatividad artística compartida pueden ser un medio eficaz para difundir la paz, incluso en las regiones más conflictivas, incluida la región de Medio Oriente, donde todos necesitamos la voz de la cultura y la humanidad para enfrentar las voces de la violencia y la división.

---

Respuesta:

Como Embajador por la Paz y miembro del Cuerpo Internacional de Paz, además de escritor y poeta, creo que el mensaje que el mundo debe abrazar para construir la paz entre todos y todas es un mensaje de amor y dignidad humana. Debemos adoptar un discurso que enaltezca el valor de la vida, que convierta la diferencia en fuente de riqueza y no de conflicto, y que reafirme que la humanidad es una sola familia cuyo único camino de salvación es la unidad y la solidaridad.

En cuanto a lo que debemos “coleccionar” como individuos y comunidades alrededor del mundo, no son ni el oro ni las riquezas materiales, sino los valores nobles: la tolerancia, la sinceridad, la justicia, la compasión y el amor al bien. Reunir y legar estos valores es la mayor obra de arte que puede realizar la humanidad contemporánea, porque la paz no es un simple lema, sino una herencia transmitida de generación en generación.

Como escritor y periodista a través del medio Akhbar7 en mi país, considero que la prensa escrita desempeña un papel fundamental en el servicio de los grandes fines de la paz. El periodismo no es sólo transmitir noticias, sino una responsabilidad ética para iluminar las conciencias, difundir la conciencia crítica y combatir los discursos de odio, extremismo y discriminación. La palabra puede ser un arma para la destrucción o un puente para la construcción; y los medios tienen la responsabilidad de elegir el camino que honra la dignidad humana.

En cuanto a las personalidades que han inspirado mi trayectoria en el servicio de la paz, son muchas las figuras humanistas:

Mahatma Gandhi, arquitecto espiritual de la paz, quien demostró que la no violencia es más fuerte que las armas.

Nelson Mandela, quien transformó el sufrimiento de su pueblo en una lección universal de libertad y reconciliación.

Gibran Khalil Gibran, el escritor que convirtió la palabra en un puente entre Oriente y Occidente.

Así como sabios y poetas a lo largo de la historia que convirtieron sus plumas en voces de justicia y misericordia.

Todos ellos han sido, y siguen siendo, faros que iluminan mi camino para hacer de la paz mi máxima meta, y de la creatividad, el medio supremo para servir a la humanidad.

---

Respuesta:

En primer lugar, considero que el legado más importante que aporto en mi carrera como gestor cultural y portavoz de la paz desde Marruecos hacia el mundo, es consolidar la idea de que la cultura no es un lujo, sino un puente de comunicación humana, un medio para sanar heridas y construir esperanza compartida. La cultura y el arte son un lenguaje universal que une corazones y permite al ser humano trascender las fronteras políticas y las diferencias ideológicas hacia una sola humanidad.

En segundo lugar, desde mi experiencia como Embajador de la Cultura y la Paz, creo que los altos valores que debemos retomar como humanidad y sociedad global son:

La justicia, fundamento de la estabilidad.

La tolerancia, camino de convivencia.

La compasión, espíritu de la humanidad.

El diálogo, vía de reconciliación.

Si volvemos a sembrar estos valores en la conciencia de los individuos y de los pueblos, reencontraremos el camino hacia una paz justa y duradera.

En cuanto al papel de la mujer y de la educación, considero que la mujer es la piedra angular en la construcción de la paz. Ella es la primera transmisora de valores en la familia y la educadora de virtudes. Ninguna sociedad puede alcanzar la paz mientras excluya la mitad de su energía humana. Asimismo, la educación desde la infancia es la base; en la medida en que sembremos en los corazones de los niños y niñas valores de diálogo, tolerancia y solidaridad, formaremos generaciones capaces de transformar los conflictos en oportunidades y las diferencias en una fuerza positiva.

Finalmente, mi mensaje desde Marruecos al continente americano es un mensaje de fraternidad y unidad humana:

Para fraternizarnos en espíritu de unidad por la paz, debemos recordar que el océano que nos separa es, al mismo tiempo, el puente que nos une. Transformemos nuestras diferencias en riqueza compartida y alcemos juntos la bandera de la humanidad, convencidos de que el futuro seguro solo puede construirse con la paz, y que la tierra tiene espacio para todos en el amor y la cooperación.

  Respuestas 

1. ¿Cuál es el legado más importante que usted considera abandera con su carrera como gestor cultural  y portavoz de la paz desde Marruecos para el mundo?

El legado más importante que deseo entregar al mundo, desde mi condición de agente cultural y portavoz de la paz, es la certeza de que la cultura constituye el idioma universal de la humanidad. Mi vida y mi obra se han tejido en la convicción de que el arte, la poesía y la palabra escrita son instrumentos capaces de redimir el alma humana, incluso en los contextos más oscuros y violentos. Desde Marruecos, tierra que durante siglos fue encrucijada de civilizaciones, he querido proclamar que la paz no es un destino lejano, sino un camino que se construye día a día a través del respeto mutuo, la memoria histórica y la celebración de la diversidad. Ese es el legado que deseo dejar: un testimonio de esperanza que trascienda mi propia voz y se convierta en patrimonio espiritual de las futuras generaciones.

---

2. Desde su experiencia como Embajador de la Cultura y la Paz ¿Qué altos valores, debemos retomar como humanidad y sociedad global, para retomar el sendero de la paz?

La humanidad entera, si desea reencontrar la senda luminosa de la paz, debe volver a beber de los manantiales de los valores primordiales que hoy parecen olvidados. Debemos rescatar la justicia como la base sólida de toda convivencia, porque sin justicia no hay armonía verdadera; debemos restaurar la dignidad como principio irrenunciable de cada ser humano, pues allí donde la dignidad es pisoteada florecen la violencia y el rencor; y debemos abrazar la fraternidad como horizonte, recordando que todos somos ramas de un mismo árbol y que el dolor de un pueblo no es un dolor lejano, sino una herida que lacera a toda la humanidad. Sólo en este retorno consciente a los valores eternos podremos levantar una paz duradera, que no se limite a los acuerdos y tratados, sino que habite en el corazón de cada persona.

---

3. ¿Cuál considera el trabajo de las mujeres, en la construcción de paz, y el papel de la educación desde los niños, niñas y adolescentes, para forjar un mundo pro pacificación y reconciliación en las regiones de conflicto?

Las mujeres desempeñan un papel absolutamente esencial en la construcción de la paz. No son únicamente víctimas silenciosas de la guerra, sino pilares activos de reconciliación y de sanación. Su voz, tejida de ternura y firmeza, encarna la posibilidad de transformar la herida en semilla y la pérdida en esperanza. Allí donde los ejércitos destruyen, la mujer reconstruye; donde el odio separa, ella convoca a la unidad.

Por otra parte, la educación representa el arma más poderosa y luminosa para desarmar la violencia en su raíz. La niñez y la adolescencia constituyen el terreno fértil donde sembramos las semillas de una nueva cultura de paz. Si enseñamos a nuestros hijos el valor del diálogo, la memoria del sufrimiento y la belleza de la diversidad, ellos crecerán como generaciones capaces de reemplazar la espada por la palabra, y el rencor por el abrazo. Así, mujeres y jóvenes se erigen en los arquitectos indispensables de un mundo reconciliado.

---

4. ¿Qué mensaje le deja usted desde Marruecos, a América para fraternizarnos en espíritu de unidad por la paz?

Desde Marruecos, nación que ha sido testigo de mil batallas y de infinitos mestizajes, envío a América un mensaje de profunda fraternidad: que los mares que nos separan no sean vistos como abismos, sino como caminos de agua que nos tienden sus manos  para unirnos. América, con su inmensa diversidad, y África, con su ancestral sabiduría, son dos espejos que al mirarse pueden descubrir un destino común: la paz como proyecto universal.

Invito a América a reconocernos en nuestra mutua humanidad, a sentir que las luchas de un pueblo no pertenecen solo a sus fronteras, sino a la historia compartida de toda la especie humana. Sólo desde este espíritu de unidad podremos erigir una paz sólida, que no sea la obra de un solo continente, sino el fruto de un concierto global de voluntades, donde cada voz, cada cultura y cada memoria, contribuyan al canto inmortal de la reconciliación.

[24/09 08:32] Ana Benegas Haddad - Psicóloga para la M: C/ Respuesta:

La paz, desde nuestra perspectiva en Marruecos, en el norte de África, no es simplemente la ausencia de guerras y conflictos, sino un estilo de vida basado en valores de convivencia, respeto mutuo y reconocimiento del otro. La posición geográfica de Marruecos, como puente entre África y Europa, y su apertura histórica a múltiples civilizaciones, lo han convertido en un espacio rico en experiencia humana en materia de convivencia pacífica, diversidad cultural y aceptación de la diferencia.

Como Presidente del Foro Internacional para la Creatividad y la Humanidad, afirmo que la interculturalidad en nuestra región constituye un pilar fundamental para promover los valores de la paz. La diversidad de culturas, religiones e idiomas no es motivo de separación, sino una oportunidad para tender puentes, intercambiar experiencias y consolidar una cultura humana basada en la creatividad compartida y el respeto mutuo.

En cuanto a nuestra visión de la paz en el continente americano, representa una experiencia importante que puede inspirar al mundo entero. Numerosas sociedades allí han logrado superar una historia de conflictos para construir modelos de democracia, justicia social y convivencia entre pueblos de distintos orígenes. Desde esta perspectiva, América puede ser un modelo y una referencia para el diálogo entre civilizaciones y para avanzar hacia un mundo más justo y pacífico.

Y puesto que creo firmemente que la cultura y el arte son el puente del alma humana, los lazos culturales entre los pueblos son capaces de superar las barreras políticas y económicas. El arte es un lenguaje universal que no necesita traducción, llega los corazones y siembra semillas de amor. Por ello, considero que el fortalecimiento del intercambio cultural y el apoyo a la creatividad artística compartida pueden ser un medio eficaz para difundir la paz, incluso en las regiones más conflictivas, incluida la región de Medio Oriente, donde todos necesitamos la voz de la cultura y la humanidad para enfrentar las voces de la violencia y la división.

---

Respuesta:

Como Embajador por la Paz y miembro del Cuerpo Internacional de Paz, además de escritor y poeta, creo que el mensaje que el mundo debe abrazar para construir la paz entre todos y todas es un mensaje de amor y dignidad humana. Debemos adoptar un discurso que enaltezca el valor de la vida, que convierta la diferencia en fuente de riqueza y no de conflicto, y que reafirme que la humanidad es una sola familia cuyo único camino de salvación es la unidad y la solidaridad.

En cuanto a lo que debemos “coleccionar” como individuos y comunidades alrededor del mundo, no son ni el oro ni las riquezas materiales, sino los valores nobles: la tolerancia, la sinceridad, la justicia, la compasión y el amor al bien. Reunir y legar estos valores es la mayor obra de arte que puede realizar la humanidad contemporánea, porque la paz no es un simple lema, sino una herencia transmitida de generación en generación.

Como hombre de la palabra escrita y periodista a través del medio Akhbar7 en mi país, considero que la prensa escrita desempeña un papel fundamental en el servicio de los grandes fines de la paz. El periodismo no es solo transmitir noticias, sino una responsabilidad ética para iluminar las conciencias, difundir la conciencia crítica y combatir los discursos de odio, extremismo y discriminación. La palabra puede ser un arma para la destrucción o un puente para la construcción; y los medios de comunicación tienen la responsabilidad de elegir el camino que honra la dignidad humana.

En cuanto a las personalidades que han inspirado mi trayectoria en el servicio de la paz, son muchas las figuras humanistas:

Mahatma Gandhi, arquitecto espiritual de la paz, quien demostró que la no violencia es más fuerte que las armas.

Nelson Mandela, quien transformó el sufrimiento de su pueblo en una lección universal de libertad y reconciliación.

Gibran Khalil Gibran, el escritor que convirtió la palabra en un puente entre Oriente y Occidente.

Así como sabios y poetas a lo largo de la historia que convirtieron sus plumas en voces de justicia y misericordia.

Todos ellos han sido, y siguen siendo, faros que iluminan mi camino para hacer de la paz mi máxima meta, y de la creatividad, el medio supremo para servir a la humanidad.

---

Respuesta:

En primer lugar, considero que el legado más importante que porto en mi carrera como agente cultural y vocero de la paz desde Marruecos hacia el mundo, es consolidar la idea de que la cultura no es un lujo, sino un puente de comunicación humana, un medio para sanar heridas y construir esperanza compartida. La cultura y el arte son un lenguaje universal que une corazones y permite al ser humano trascender las fronteras políticas y las diferencias ideológicas hacia una sola humanidad.

En segundo lugar, desde mi experiencia como Embajador de la Cultura y la Paz, creo que los altos valores que debemos retomar como humanidad y sociedad global son:

La justicia, fundamento de la estabilidad.

La tolerancia, camino de convivencia.

La compasión, espíritu de la humanidad.

El diálogo, vía de reconciliación.

Si volvemos a sembrar estos valores en la conciencia de los individuos y de los pueblos, reencontraremos el camino hacia una paz justa y duradera.

En cuanto al papel de la mujer y de la educación, considero que la mujer es la piedra angular en la construcción de la paz. Ella es la primera transmisora de valores en la familia y la educadora de virtudes. Ninguna sociedad puede alcanzar la paz mientras excluya la mitad de su energía humana. Asimismo, la educación desde la infancia es la base; en la medida en que sembremos en los corazones de los niños y niñas valores de diálogo, tolerancia y solidaridad, formaremos generaciones capaces de transformar los conflictos en oportunidades y las diferencias en una fuerza positiva.

Finalmente, mi mensaje desde Marruecos al continente americano es un mensaje de fraternidad y unidad humana:

Para fraternalizarnos en un espíritu de unidad por la paz, debemos recordar que el océano que nos separa es, al mismo tiempo, el puente que nos une. Transformemos nuestras diferencias en riqueza compartida y alcemos juntos la bandera de la humanidad, convencidos de que el futuro seguro solo puede construirse con la paz, y que la tierra tiene espacio para todos en el amor y la cooperación.

****

 La paz como fundamento del florecimiento humano

La paz es la aspiración más elevada de la humanidad desde el amanecer de la historia. No es simplemente la ausencia de guerras ni el silencio momentáneo de los tambores del conflicto, sino un estado vivo, una conquista ética y cívica que otorga a las sociedades la capacidad de respirar, de imaginar y de crear. Sin paz, las semillas del progreso permanecen inertes, sin encontrar la tierra fértil para crecer. Con la paz, en cambio, florecen los valores, el conocimiento y las esperanzas de un futuro digno para el ser humano.

 Jakhongir NOMOZOV

«THE THIRD MILLENNIUM WILL BE A SYNTHESIS OF RELIGION AND SCIENCE»

Our interlocutor is Asad Jakhongir — Chairman of the Center for Literary Translation and International Relations of the Azerbaijan Writers’ Union, literary critic, prominent poet and translator, laureate of the Shakhmar Akbarzadeh Jalaluddin Rumi International Poetry Award and the Yashar Garayev “Golden Word” Literary Prize.

– Your essay “The Voice” feels like a new stage in your literary journey.

 In terms of style and direction, it seems to mark a novelty in the essay genre.

 What kind of transformation did writing this essay bring to your creativity and inner world?

– Thank you for valuing an essay I wrote back in 1999, in my youth. Initially, I intended to write on an entirely different subject, but the subconscious stream drew me toward Karabakh. At that time, Karabakh was under occupation and was our most pressing national problem. For this essay I was awarded the title “Critic of the Year” by the Azerbaijan Writers’ Union. 

The literary community first came to know me through it.

As for my inner world — the painful transformation had begun six or seven years before writing the essay. Through this process, I returned from Soviet atheism to our sacred religious faith, like millions of others, and came to truly know myself and recognize God. 

The essay was born as an expression of this spiritual turning point.

 It was not the cause but the result of that transformation.

I believe the Karabakh war was a punishment meant to turn us away from communist delusions and back toward divine faith on a national level. If I had not gone through this inner transformation — if I had not endured this “punishment” myself — I would not have been able to write about the collective transformation of our people. “The Voice” was both an individual and a national confession of sin, an act of repentance, a prayer.

– In the essay, the triad of “voice – word – color” unites at various levels. 

Which, in your opinion, expresses life most deeply: word, voice, or color?

– The word is God, the voice is His creative energy, and color is the materialization of this energy. 

The word is the creator, the voice is creation, and the color is the created. 

The word is cause, the voice is the link between cause and effect, and the color is the effect.

For a plant to sprout, sunlight must fall upon it; for light to fall, the sun must exist. The word is the sun, the voice its ray, and the color the plant itself. Without one, the others cannot exist. Life is in the unity of these three.

– In literature, the Karabakh theme is often treated with grief, loss, suffering, and sorrow. 

Yet you wrote with a completely different spirit — the reader feels exaltation, a divine strength. 

Where did you find the power to write about such a heavy subject in such a high spirit?

– The source of my optimism is my faith in divine justice. I believed that God would resolve the Karabakh war, in which we were dragged against our will, with justice. 

The outcome of events showed that my faith was not mistaken.

– In your essays, the genre combines literary criticism, prose, and even poetry. What does it take to masterfully unite so many forms within a single essay?

– I wrote my first poem at ten and my first article after twenty, when I was a student of philology at Baku State University. So, the synthesis of literary and artistic thought in my writing is natural. The essay, by its integrative nature, is closest to this synthesis and is very dear to me. Poetic thought is innate — you write poems beyond your own will. Literary thought, however, requires much reading and cultivation.

– Sufi sages say: “Voice is the first breath of the universe.” How, in your view, can a writer’s voice speak to the cosmos?

– The cosmos — stars, planets, trees, birds, stones — is constantly speaking to us, transmitting information. Existence itself flows in this endless stream of communication. Yet the dialogue is one-sided: the cosmos speaks, but we do not hear.

This means we do not hear ourselves; our inner ear is closed, our antenna cannot capture those voices.

In ancient times, people could hear the cosmos. As Socrates said, voices would rise from our hearts. That is why early humanity regarded everything as alive, striving for direct dialogue with nature, cosmos, and God. In the epic “Dede Gorgud”, when Khan Ghazan speaks to water, trees, dogs, wolves — it is an expression of that dialogue.

Over time, humans lost this transpersonal ability. Today, whoever regains it becomes a poet — one who can hear the voices within.

 In moments of inspiration, the poet’s inner ear opens, he falls into a mysterious current, becomes another person. Poetry is metamorphosis, fever. True poems are not written with rational, “healthy” thinking — the poet must lose his reason to create. Plato called it ecstasy, divine frenzy.

When the poem is complete, the voices fade, and the poet returns to his ordinary state, carrying once again the same rational mind as everyone else. Of course, I speak of true poets, true poetry, and true inspiration.

– American psychologist Dawkins interprets these inner voices as information transmitted from one hemisphere of the brain to the other…

– Dawkins is not alone; many scientists hold similar views. But such conclusions arise from a materialist worldview. They fail to see that the voice comes not from the brain but from the soul. The brain is merely an instrument of the soul.

Think of a piano: without the pianist’s touch, it cannot produce sound. The pianist is the soul, the piano the brain. Dawkins sees the piano but not the pianist behind it. Hence such simplistic, fabricated ideas — the hallmark of scientific ignorance. Sometimes one may read much and still remain ignorant. Unfortunately, in Azerbaijan’s intellectual and literary circles too, there are many such “educated ignoramuses.”

– And what, in your view, is the cause of this “ignorance”?

– There are extensive and intensive causes. Extensively, their perspective is narrow — they cannot look beyond their time into the broader history of thought. If they could, they would see that the first millennium belonged to religion — the divine thesis; the second millennium to science — the human antithesis. The third millennium will unite the two in synthesis.

Atheist-materialist thinking is a leftover from the last millennium, a rudiment of the eras of Diderot, d’Alembert, Helvétius, Darwin, Comte, and Spencer. The intensive cause is their ignorance of the soul’s existence.

– In your opinion, can those who cannot hear the inner voices still write poetry?

– Certainly, they can write — just as one can write scientific monographs without hearing such voices. But as those authors are not true scientists, so too these poets are not true poets but imitators, epigones. Their poems are not true poetry but imitation. Their source of inspiration is another’s book. Their “poetry” is lifeless.

In the language of classical divan poetry: they are not “ashina” (intimate) but “biganə” (estranged). Today this estrangement grows stronger. Postmodern thought even normalizes epigonism and plagiarism. This denies the importance of talent, claiming that “anyone can write.” Andy Warhol, for example, said there was no need to be Leonardo da Vinci anymore — one could simply reproduce and distribute Mona Lisa’s photo. But that reproduction is not the original Mona Lisa; on a deeper level, it symbolizes humanity’s estrangement from the Original of all — God. We live in an era of simulacra.

– What is the primary task of literary criticism: to explain a work to readers, or to highlight its strengths and weaknesses?

– The task of criticism is to translate a work from the language of art into the language of science. 

The artistic word is wrapped in metaphorical mist, full of multiple meanings.

Take any couplet of Fuzuli — it can be understood in several ways, sometimes even contradictory. For instance:

For the lover, giving life with passion is no difficulty,

Since you are the Messiah of the time, giving life is easy for you.

Here, “giving life” means both to die and to revive. 

Criticism removes the metaphorical mist, bringing the text into clear thought and unambiguous meaning. Art is credit, which the reader may or may not grasp. Criticism makes that credit cash.

Indeed, the word “criticism” in Arabic means “to make cash.” The critic is the one who makes credit into real currency.

– How significant is the master–disciple tradition for you, and how does it continue today?

– The master–disciple relationship is vital — the foundation for literature’s future growth. Its last representatives in our tradition were Seyid Azim Shirvani, a great divan poet of the 19th century, and Mirza Alakbar Sabir, the genius of satirical verse.

Sаid Azim gifted his student Sabir a copy of Nizami’s Khamsa with the note: 

“I hope you will advance in poetry.”

But the Soviet regime, seeking to sever all ties with the past, also wanted to abolish this tradition.

 Now Lenin was to be everyone’s “master.” Poet Samad Vurgun even wrote:

I look into Lenin’s books

So as not to fall behind the group.

In the 1920s, “proletkult” ideas rejected classical literature and music, leading to slogans like “Down with Fuzuli! Down with mugham! Down with the tar!” 

Some young Komsomol poets even played a role in the repression of great masters like Khuseyn Javid and Akhmad Javad in 1937.

The long-standing tensions between the older and younger generations of writers today, I believe, still stem partly from this subconscious Soviet influence. Sometimes you see a young writer calling someone only a few years older “ustad,” but it feels like imitation — a game rather than a true relationship.

As for myself, three great Azerbaijani philologists shaped my thinking: Yashar Garayev, Kamal Abdulla, and Nizami Jafarov. From the first two I learned through their books; from academician Nizami Jafarov I also received direct instruction in Turkology at Baku State University.

 Despite the unavoidable revisions brought by age, they remain my masters.

– In your opinion, which directions should dominate the development of Azerbaijani literature?

– Writing has only one direction: from left to right.

Yet you have written extensively on postmodernism, and you were the first to introduce this concept into Azerbaijani literature.

 I devoted nearly ten years to studying postmodernism, translating works of Carroll (USA), Adelheim (Poland), as well as Russian scholars like Dugin, Andreyev, Ilyin, and Nikitina into our language. I have no regrets — these writings outlined new theoretical directions for our literature.

Thanks to them, Kamal Abdulla’s novel “Incomplete Manuscript”, written with postmodernist methods, brought Azerbaijani literature to the doorstep of the Nobel Prize — for the first and so far only time. 

He is our Umberto Eco.

oday, writers like Murad Kohneqala, Hamid Herischi, and Ilgar Fakhmi mostly belong to this orientation. 

But every creative direction, including postmodernism, is transient; talent, however, is as old as the world itself. 

Whatever direction a writer chooses, if he has talent, he will be read and loved, enriching both his nation’s and humanity’s spiritual treasury.

 For me, the chief criterion is talent — not whether one is realist, modernist, or postmodernist.

– On an international scale, what activities does the Center for Literary Translation and International Relations of the Writers’ Union undertake to strengthen intercultural dialogue?

– Today’s world is one of global integration. Intercultural dialogue is of great importance. 

Naturally, the Azerbaijan Writers’ Union pays special attention to this matter.

As the Center, we strive to fulfill our part. A book of People’s Writer Anar’s poems translated into Russian is ready for publication. 

We are preparing to publish translations from Korean, Uzbek, and Kazakh literature. By the end of the year, God willing, these books will be out. Soon, novels by the distinguished Azerbaijani writer Aziz Jafarzadeh will also be translated into Uzbek.

– What should writers and poets do today to strengthen peace and solidarity among nations?

– If a writer directly engages in politics, say by aspiring to become a deputy, it signals creative exhaustion. A writer must express his political views through his works.

Tolstoy wrote: “In the Battle of Borodino, the French proved they deserved victory, while the Russians showed they were invincible.” This was not a diplomatic gesture to please both sides, but a heartfelt conviction — a truth absent from history books. That is why War and Peace is embraced by both Russians and French.

Similarly, Remarque with All Quiet on the Western Front and Hemingway with For Whom the Bell Tolls and A Farewell to Arms stood in the same position — against war itself.

From Azerbaijani literature, Kamil Afsaroglu’s novel “Dog’s Blood” shows that war, regardless of victors or losers, is humanity’s defeat through barbarity. Armenian writer Levon Khechoyan, too, in his story about a burned Azerbaijani village, has one of the occupying soldiers cry out: “Was this what we wanted?!”

The writer’s duty is to tell the truth. In the face of truth, both sides fall silent — and peace begins with that silence.

– In your work “The Voice”, the individual soul seems to merge with the memory of the nation. What bridge connects the voice of the human soul with the voice of a people?

– A person is connected to God through the soul, to the nation through blood, and to parents through the body. The bridge that binds each to the nation is the memory of blood.

This theme has been expressed in various forms in Azerbaijani literature: 

Isa Muganna’s “Ideal”, Sabir Akhmadli’s “Blood Transfusion Station”, Movlud Suleymanli’s “Migration”, and Sabir Rustamkhanli’s “Book of Life”.

In Akhmadli’s anti-Soviet work, the theme appears within a family setting, where the dying mother symbolizes the nation and her children, hesitant to give her blood, symbolize Soviet citizens stripped of national memory. In Suleymanli’s novel, the theme expands — the dreams of a six-year-old boy, Imir, reflect the entire history of the Turkic people, almost an artistic analogue of Jung’s theory of collective unconscious. Muganna’s novel broadens the scope further, to cosmic-metaphysical dimensions. Rustamkhanli’s collection, published before the collapse of the USSR, reflects blood memory in a historical-publicist dimension.

All these works share one idea: a person who loses national memory is no different from animals or inanimate things. The idea finds its most striking expression in Chingiz Aitmatov’s “The Day Lasts More Than a Hundred Years” with the legend of the mankurt.

– In mystical tradition, voice – breath – remembrance (dhikr) are means of reaching divine truth. While writing “The Voice”, did you also touch upon these mystical layers?

– Not only touched — I lived fully within mysticism while writing it. Until twenty, I was an atheist.

 Since then, I have experienced countless mystical events that utterly changed my worldview. “The Voice”, as well as my essays “The Word” and “The Irremovables”, emerged as expressions of that transformation.

In the 1990s, I encountered mystical experiences almost daily, for that era itself seemed wrapped in a mystical aura. Even today, though not as intensely, mysticism remains part of my daily life.

– In writing on the Karabakh theme, you do not only recall the souls of martyrs — you keep them alive. In your view, what kind of immortality does the artistic word bestow upon martyrs?

– Martyrs attain eternity through their martyrdom itself. Our holy book, the Qur’an, affirms this. Artistic word, however, preserves their memory in this world. Thousands of years separate us from Homer’s time, yet the names of his fallen heroes still live and will continue to live as long as the world exists.

– As a critic you have evaluated writers, and as a writer you have evaluated yourself. 

How do you critique your own soul?

– I intend to write a novel titled “Self-Recognition” about my spiritual journey. It will be a memoir, but unlike traditional ones. It will describe not so much external events, but the inner transformations within me. 

God willing, when the book is published, you will see how I critique my own soul.

Jakhongir NOMOZOV, is a young poet and jour

nalist from Uzbekistan.  

He is also a Member of the Union of Journalists of Azerbaijan and the World Young Turkic Writers Union.

 The defeated

Marjeta Shatro Rrapaj

With brain chemistry

in constant change

With neurons at war

In duel

Serotonin and octopamine

With neurochemical configuration

The defeated hides in corners

Retarded,

Weakened

Silenced

Stays away from trouble

Suffering post-traumatic stress disorder

From the principle of Matthew 25:29 about the harshness of Christ "... to those who have, more will be given; from those who have nothing, everything will be taken away. "

Marjeta Shatro Rrapaj

I munduri

Me kiminë e trurit 

në ndryshim pa pushim

Me neuronet në luftë

Në dyluftim

Serotoninë dhe oktopaminë

Me konfiguracionin neurokimik

I munduri struket cepave

I frenuar, 

I ligështuar

I tulatur

Qëndron larg andrallave

Vuan çrregullimin e stresit post-traumatik

Nga parimi I Mateos25:29 për vrazhdësinë e Krishtit"... atyre që gjithçka kanë, më shumë do t'u jepet;atyre që kurrgjë s'kanë, gjithçka do t'u merret. "

Marjeta Shatro Rrapaj

 #شخصيات_عبرت_ذاكرتي

 - #فاطمة_الغيناوي

الشاعرة المتوجة بسلطان الحرف

إلهام إحوضيكن

زجالة تغرف من واقع الحياة كي تبشر بغد أفضل، كل أزجالها تتغنى بالحرية والمحبة والسلام، لأنها تحمل قلبا كبيرا وسخيا وعلويا.

حين تقرأ لها تحس بأنك في حضرة كاتبة لا تكتب من أجل المتعة وحدها، بل من أجل الإفادة أيضا، ومن هنا ما تحمله نصوصها من حكمة.

سيدة رفيع الأخلاق، أنيقة الحضور، سخية المحبة، تتعامل انطلاقا من أصلها الطيب والعريق، وتقدم صورة براقة وراسخة عن مدينتها سوق أربعاء الغرب، وهي سيدة هذه المدينة وجوهرتها.

إنها تكتب الشعر وتعيش من خلاله وتقرأه بعين الحكمة. تمزج كتاباتها بين العمق الشعوري والدقة الفكرية. متقنة لسحر الكلمة باللغتين العربية والفرنسية.

دون أن أغفل جانبها التربوي، فهي معلمة الأجيال لسنوات، حيث نقلت طاقتها الإبداعية لطلابها، محفزة لديهم حب اللغة وشغف القراءة.

كيف أختزل ميزاتها؟

#أولا: 

ثنائية اللغة: إتقان اللغة العربية والفرنسية وتوظيفهما في شعرها وزجلها.

#ثانيا: 

تجعل من الشعر حياة، ومن الحياة شعرا.

#ثالثا:

عازفة على أوتار النظم من الطراز الرفيع، كل قصيدة لها شهادة على عشقها للحرف.

هل عرفتم من هي؟

إنها الكاتبة والفاعلة الجمعوية والشاعرة الزجالة وسفيرة النوايا الحسنة ونشر الثقافة والسلم، #فاطمة_الغيناوي.

    "العود ما يحرك 

بلا سرج بلا خيال

شد الخط ؤ رد البال 

طريق طويلة كلها حفاري

 تسهل عل القافز القاري 

الحرف نادى عل السمق 

 ؤنظموا قصيدة 

 تحكي عل السوالف 

 ؤهاذ الجيل

 وحياتو الجديدة 

 شفت الناس 

ؤ شفت ليام 

لقيتهم متشابهين 

ف التجرهيم والترهطين 

متافقين

بنادم يعجبك ف النظرة 

وتݣول هذا ولد الكبره

تساير معاه ف الهدره 

تلقى كلامو  غبره 

يصومك مع لكبار 

وفطرك مع الدراري 

الساݣية فرحانة 

بماها الجاري 

تروي العطشان 

ولحقول ولبراري 

تلج الليلي ما يغسل عار 

مايبرد نار تار 

حق المظلوم طار 

والظلم عل لقبيلة ساري 

المال السايب يعلم الزيغة 

الشماتة يعلمو البيعة  

يتلف المحصول 

ويسوس الزريعة 

الدنيا اخد ورد 

الزواق يطير 

ما يبقى غير الجد 

اللي عزك عزو 

ؤ ف لحزة لا تدوزو 

الدنيا لعبة سطرنج 

الماهر اللي يوجد فيه مخرج 

وساير الخط ؤ رد البال 

دنيا كلها مصالح ؤمال.

THE JOURNEY OF SOUL AND BODY IN THE POETRY OF IRIS CALIF: A SEMANTIC AND PHILOSOPHICAL ANALYSIS OF HER POEMS "THE IRIS FLOWER OF YOUR HEART" AND "CROWN OF LIFE"

WRITTEN BY THE LEBANESE-BRAZILIAN POET AND TRANSLATOR: TAGHRID BOU MERHI©️

The poetic experience of Iris Calif, the writer, poet, and translator, is one of the most profound and symbolically rich, combining love, body, and soul within a comprehensive poetic vision that merges philosophy, existence, and the human self. This is clearly evident in her poems "The Iris Flower of Your Heart" and "Crown of Life", where the poet creates poetic worlds that go beyond the traditional concept of beauty to an inner spiritual level that interacts with human experience in all its details, from pain and internal struggle to love and spiritual ecstasy.

These poems are distinguished by a free-form lyrical and prose-like style, unbound by traditional rhyme schemes, in which mystical symbolism intertwines with natural and imaginary imagery to create a powerful, renewed, and influential poetic language. In "The Iris Flower of Your Heart", the physical and spiritual descriptions blend seamlessly, as the poet expresses love and emotional depth through the image of the iris flower, a symbol of beauty, purity, and spirituality. She employs elements of nature such as wind, moon, and sun to reflect her inner state and allow the reader to experience moments of openness to self and the other. Her use of terms like "the naked ballerina" and "the living iris flower of heaven" demonstrates her ability to fuse the spiritual and physical body in a single poetic experience, setting her poetry apart from traditional styles that often limit themselves to describing external beauty or mere emotional feelings.

In her poem "Crown of Life", the philosophical and existential dimensions become even more pronounced, as the poet places the human body and soul in confrontation with death, life, and love. This poem reflects a deeply personal experience, especially with references to overcoming anorexia, lending the text a sense of triumph over the self and liberation from physical and psychological constraints. The poem can be seen as an introspective study of the human soul, in which the poet communicates simultaneously with the elements of life and death, creating an emotional tension that blends sorrow, joy, and the desire to live. The language is rich in symbolism and capable of fragmenting the sense of temporal experience, through images like "the living mountain of my broken soul" and "the human iris flower," which embody both pain and healing.

The nature of Iris Calif’s poetry can be described as modern mystical poetry, where symbolism is used intensively to express deep human emotions, and imagery is employed to highlight the internal relationships between body, soul, nature, and the universe. Comparing her style with other global poets, one finds similarities in certain elements with poets such as Sylvia Plath and Maya Angelou, in their openness to self, psychological struggle, and search for life’s meaning through pain. Likewise, there is an affinity with classical mystical poets such as Jalaluddin Rumi regarding the use of natural symbolism to convey beauty and spirituality. However, Iris differs in her bold fusion of body, soul, and personal struggle in a direct and explicit manner, making the reader feel intimately part of her sensory and emotional experience.

Analyzing these two texts shows that Iris’s poetry goes beyond merely describing external beauty to exploring the human psyche and confronting existence, transforming personal pain into spiritual and poetic power. In "The Iris Flower of Your Heart", the focus is on love and interaction with the other through the symbolism of the flower and dance, prompting the reader to reflect on the relationship between self and other, and human and spiritual beauty. In "Crown of Life", the emphasis is on deep personal experience with pain, death, and life, transforming individual experience into a universal poetic message that urges the reader to contemplate the meaning of life and the overcoming of adversity. Both texts employ recurrent auditory and symbolic repetition, whether in natural imagery or words associated with body and soul, giving the texts an internal musical rhythm that connects line to line, making the reading experience more meditative than purely literary.

A prominent feature of Iris’s poetry is her ability to depict the body as a spiritual symbol connected to human existence. Dance, flowers, tears, and air, all these physical elements transform in her texts into symbols of life, love, purity, and freedom. In this approach, her poems become spaces for celebrating life despite pain and suffering, prompting readers to reconsider the relationship between soul and body, individuality and universality, life and death. This positions her among a generation of poets seeking to transcend traditional poetic forms, offering a rich philosophical and emotional experience that connects directly to the reader’s inner self.

Moreover, her poems are characterized by emotional transparency, mystical sincerity, and the use of language as a tool to reveal the full scope of human experience, through love, pain, spiritual ecstasy, and triumph over adversity. This makes reading her work a meditative experience, where each poetic image stimulates imagination and provokes existential questions about life, death, beauty, love, and the relationship between humanity and the cosmos. In this regard, Iris Calif’s poems intersect with contemporary literary works that focus on exploring the human psyche and spirituality, yet they stand out for their direct boldness, vivid bodily imagery, and use of difficult personal experience as a poetic foundation, enhancing the authenticity and depth of their impact.

In terms of artistic structure, the texts follow a free verse style, liberated from the constraints of traditional meter and rhyme. This allows the poet to move freely between different images, between the sensual and the spiritual, and between body and soul. This freedom gives the reader the opportunity to fully immerse in the poetic text, becoming not merely a passive observer but a partner in the emotional experience the poet presents. This type of free and symbolic poetry, focusing on internal self and existential experience, situates Iris within modern contemporary poetry that seeks to merge thought with art, and emotions with profound meanings.

Reading these poems compels us to pause before fundamental questions about the true meaning of life, existence, beauty, love, and the human struggle with the self. The experiences expressed by the poet, whether overcoming illness or confronting spiritual and physical challenges, reflect poetry’s capacity to function as a meditative and philosophical tool, encouraging readers to view themselves and the world with greater depth and awareness. The texts also raise questions about the relationship between suffering and spiritual growth, and how liberation from physical and psychological constraints can transform into creative power, giving life renewed meaning.

These texts also allow us to contemplate the nature of human and spiritual beauty, where the body becomes a symbol of the complete experience, and the soul a mirror of life, death, and love. Through natural symbolism: flowers, moon, and wind, the poet transports the reader into an inner world where the human self- intersects with the universe, evoking a sense of freedom, renewal, and deep connection with all living things. This fusion of natural symbolism, physical imagery, and spirituality is what distinguishes Iris’s poetry and gives it its unique character.

Furthermore, it can be said that Iris Calif’s poems encourage reflection on life’s greatest questions: life and death, pain and joy, and the role of humans in facing challenges and transforming them into spiritual and creative strength. Her personal experience overcoming illness and breaking free from physical and psychological constraints lends authenticity and emotional weight to the texts, giving them a philosophical depth that stimulates reflection on human destiny and the path of existence. This makes her poems not just beautiful works of art but tools for spiritual and intellectual contemplation, inviting readers to confront themselves and explore their inner depths.

Iris Calif’s poetry represents a comprehensive journey of soul and body, blending deep personal experience, natural symbolism, and free poetic language to offer philosophical and spiritual texts rich in meaning. These poems open doors to contemplation on love, life, death, and beauty, prompting reflection on our existence, our role in confronting life’s challenges, and how personal suffering can be transformed into a source of strength and creativity. They also invite reflection on the relationship between body and soul, and how a human being can find their true self and overcome adversity through poetry, love, and contemplation.

It is my pleasure, as the Lebanese-Brazilian poet and translator Taghrid Bou Merhi, to write an analytical study of these two poems by Iris Calif, which represent a unique model of modern poetry combining boldness, symbolism, philosophical reflection, and triumph over self. Her texts provide a rich resource for studying the relationship between poetry, life, and the human spirit. Reading these two works offers a meditative experience on beauty, love, and suffering, and on the human capacity to transform personal experience into poetic material that enlightens minds and hearts, prompting profound reflection on the meaning of life and our relationships with others and the world around us.

TAGHRID BOU MERHI©️

******

IRIS CALI: This analytical, unique, and valuable study will be presented in my forthcoming fourth book, alongside essays by literary critics from Israel and international literary critics from around the world.

Taghrid Bou Merhi - Lebanon Brazil

She is a Lebanese poetess, writer, and translator living in Brazil. She holds a Law degree and is advisor to the International Union of Arab Intellectuals, in the Media Authority for Translation Affairs and advisor to the countries Al-Sham literary platform for literary translation.She IS advisor to the International Federation of Arab Intellectuals, in the Media Authority for Translation Affairs. She IS ambassador of Lebanon in the Fellowship of Creativity and International Science Humanities, England-London. She is ambassador of the team “International Cultural Salon Association”and ambassador of Brazil in the American P.L.O.T.S. Magazin and ambassador of Lebanon in the Association of the World Union of Writers and Artists UMEA Portugal . Member of prestigious platform Of WWWU  World Nations Writers’ Union Kazakhstan.Editor of Al-Arabe Today, Rainbow, Literária Agharid, Al-Nil Walfurat, Literária and Allaylak Magazine.Fluent in Arabic (native language), French, English, Portuguese, Italian and Spanish She won the Nizar Sartawi International Translator Award for Creativity 2021 in the field of translation and literature.She won the 2nd Annual Zhengxin International Poet Award 2022, 2023. She hon received the World Prize Prestigious “RAHIM KARIM WORLD PRIZE”.

She hon received the recognition from Greece Delphi (Elaiko Bpabeio), where the celebration of Peace.

Her poems have been published in numerous international anthologies،various Literary magazines,journals and websites.Her poems have been translated into more than 36 languages.As of May 30, 2023, she translated 14 books.Author of 15 books

ID Facebook: Taghrid BouMerh

THE IRIS FLOWER OF YOUR HEART -IRIS CALIF - ISRAEL

My beloved

In the crown of the Iris heart flower of heaven,

I am dripping a golden- painted dawn into your eyes,

The prayer of the holy sun rain land, silenced her voice,

The hidden wind blows; the secrets of my wild moon dance

I remove the essence of the clothing of my Iris flower soul

in front of the halo river rock of your body.

I am the naked ballerina, The living Iris flower of heaven,

dancing your living Iris heart

My wet lips whispering to the purity of the human beauty darkness of the Night of the loving;         

Breath

Tonight 

I am dripping, 

The Iris flower of Your heart

All rights reserved to Iris Calif©️

CROWN OF LIFE -IRIS CALIF 

My body is carried as heaven worlds, kneels his spirit in front of the Wings of the land of death, the land of living and the land of love

And I am the human flower Iris draping my tears in the stone of death in Front of the living Grace Mountain of my purified broken soul that blowing her breaths in my Piot mysteries prayer of my Iris soul that dreaming to livening; 

Dreaming;

 A life

Iris; flower of the universe world

A girl, a woman; kneeling to wings of life, 

My body; shines and breathes as the light of love and as the light of death’s breath

Anorexia;

The kingdom of the life and death personification:

The kingdom of life within death, in its robe and its incarnation

You the Anorexia;

My spiritual soul friend grasping me,

And breathing me with infinity: Death

My soul, foe my escape from my destruction,

My flogging, my Awe

My dismantle of my faith, my trust my security, my purification

From rain instinct, of my own self, and from human Inclination.

I ask and look at my soul, my grief, my fear, my destruction,

Yet yearning to strength, of feminine power, a pour loving and longing of A girl,

Woman for life within her, a body healthy and sound,

To close my green living eyes, with rain, thunder in the lighting moon,

And the sun of the worlds. my body breathes deeply in my weeping Years.

And in my weeping years, I am dreaming the crown of life

The living dancing vitality that grows and sinks in my body and soul,

And me, the human Iris flower of the creation; a wild pure a velvet flower standing out Healthy 

Covering my spirit soul and my naked body in the

Crown of life

All rights reserved to Iris Calif©️

IRIS CALIF-ISRAEL

IRIS CALIF-ISRAEL

Iris was born and lives in Israel she is an international writer, poet, dancer, editor and translator of poetry to Hebrew. She is in charge of foreign relations in the online culture, literature, art and poetry magazine "The Direction of the Holy Spirit Wind" ("Bekiovn Hroh") a translator and an editor of world-wide poetry in the magazine and editor of international anthologies at the magazine, as well as in the culture and lifestyle magazine "Mokasini" and in the "World Poetry" section on the literature website "Rooms" ("Hadarim"). She is also a member of the Composers' Association of Hebrew authors and publishers in Israel named "ACUM".

Iris is received of the International Prize for Literature Italy - Milan 2024: 'CITY OF GALATEO' Special award for excellence 'città del Galateo' in the category of foreign writers from around the world, poetry and fiction on a free topic, for the poem she wrote "Angel of Life".

Iris received the 2023 award for International Best Poets & POETS:

THE JOURNAL OF RENDITION OF INTERNATIONAL POETRY- IPTRC [Multilingual] CHINA and she was selected- to be one of the "20 Top International Journalists for the year 2024 of Legacy Crown’s" -ASIA. She also holds a diploma from the "Russian Professional Writers Union" and the international magazine "Arina NN", registered in the Ministry of Culture of Russia, for her contribution to the culture world "International Poetic Community" 2022.

Iris is the head of the Israeli liaison department of the Hong Kong Literature and Arts Magazine and a member of the Association of artists and writers of the World SAPS. She takes part in the editorial board of the World Poetry Yearbook 2024 (English edition) and holds an honorary doctorate from the International Forum for Creativity, Humanity and Coexistence, Kingdom of Morocco.

Iris is a descendant of a lineage of Kabbalists, blessed with the prophecy of the spirit of the heart and the ability of communication and vision, which are expressed in her mystical and Kabbalistic writing, endowed with spiritual touches of holy upper and hidden worlds. For her, it is a blessing to shine with the spirit of the Jewish voice from the depths of love, life, and faith in the creator of the world- our father in heaven

"And as I soar with the flight of my spirit soul, I will carry the holy halo of the light of my Jewish loving voice, in the eternally world of the wings of the Dove of God spirit of the land-living peace"-Iris Calif

Three of Iris's books have already been published: "In a Mysterious magical path Lolita breathes" (2001), "A Pure Wild moon" (2017), and "The daughter of God" (2020), and she is currently working on her fourth book. Her poems have been published and read on the radio, on television, on the internet, in national and international magazines and newspapers and in anthologies around the world, and were translated by international poets into numerous languages such as Spanish, Bengali, Nepali, Arabic, Chinese, Turkish, Assamese, Russian, Albanian and Italian.

Iris's poems were presented in many prestigious and international exhibitions in Israel such as "Crowns of Winter" (January 2023), where a poem of hers translated into Bengali was displayed alongside poems by seven international poets, each translated and edited into Hebrew by her. Also, the exhibition "Black-Red-White" displayed Iris's translated versions of poems written by five international poets. Most recently, Iris's poems, also translated into Chinese, Italian, Spanish and Arabic, were presented in the universal exhibition "Butterflies of Peace", which also included the poems of 21 poets from around the world, translated by Iris into Hebrew.

Iris's poetry reflects the inner journey of her soul, which looks through love, dreams of life and breathes holy and hidden worlds. Her poetry is a symbol and an expression of her victory over anorexia and her courageous decision to choose life and love.

"And in my living Iris soul; Golden Irises of the Blue heaven Sky

And My Spirit; Dances the Living Voice of the Holy God Life" -Iris Calif-©️

The land of my heavenly skies of my poetic worlds in the wind of the worlds of holy hidden life

My poetry is in the heart of the soul of the heaven land of holy halo wind of light, and in the soul of the heavens and worlds of my created soul, which bows, dances and prays for the nature of life of God and illustrates my longings to the journey of worlds of wind, love, life, holiness and the hidden from the depth of the flame of the storm. From desire, light, pain, fracture, loneliness, fear, hope, purity, femininity, motherhood and the eternal "Woman a girl" that breathes in me eternal worlds of holy hidden life-IRIS CALIF

מסע הנשמה והגוף בשירת איריס כליף: ניתוח סמנטי ופילוסופי של שיריה           

 "פרח האיריס של לבך" ו"כתר החיים"                                                         " 

נכתב על ידי המשוררת, מבקרת הספרות והמתרגמת הלבנונית-ברזילאית תג'ריד בו מרחי

תרגום מאנגלית לעברית: יונתן בר-חן 

החוויה הפואטית של איריס כליף, הסופרת, המשוררת והמתרגמת, היא אחת העמוקות והעשירות ביותר מבחינה סמלית, המשלבת אהבה, גוף ונשמה בתוך חזון פואטי מקיף הממזג פילוסופיה, קיום והנפש האנושית. הדבר ניכר בבירור בשיריה "פרח האיריס של לבך" ו"כתר החיים", שבהם יוצרת המשוררת עולמות פואטיים החורגים מהמושג המסורתי של יופי אל רובד רוחני פנימי המתקשר עם החוויה האנושית על כל פרטיה, מכאב ומאבק פנימי ועד אהבה והתעלות רוחנית.

שירים אלה מצטיינים בסגנון לירי חופשי דמוי-פרוזה, שאינו כבול לסכמות חריזה מסורתיות, שבו סמליות מיסטית שזורה עם דימויים טבעיים ודמיוניים ליצירת שפה פואטית עוצמתית, מתחדשת ומשפיעה. ב"פרח האיריס של לבך", התיאורים הפיזיים והרוחניים מתמזגים בצורה חלקה, כשהמשוררת מבטאת אהבה ועומק רגשי דרך דימוי פרח האיריס, סמל ליופי, טוהר ורוחניות. היא משתמשת באלמנטים מהטבע כגון רוח, ירח ושמש כדי לשקף את מצבה הפנימי ולאפשר לקורא לחוות רגעי פתיחות כלפי העצמי והאחר. השימוש שלה במונחים כמו "הבלרינה העירומה" ו"פרח האיריס החי של השמיים" מדגים את יכולתה למזג את הגוף הרוחני והפיזי בחוויה פואטית אחת, מה שמבדיל את שירתה מסגנונות מסורתיים שלעתים קרובות מגבילים עצמם לתיאור יופי חיצוני או רגשות גרידא

בשירה "כתר החיים", הממדים הפילוסופיים והקיומיים הופכים בולטים עוד יותר, כשהמשוררת מציבה את הגוף והנשמה האנושיים בעימות עם מוות, חיים ואהבה. שיר זה משקף חוויה אישית עמוקה, במיוחד עם התייחסויות להתגברות על אנורקסיה, מה שמשווה לטקסט תחושה של ניצחון על העצמי ושחרור מכבלים פיזיים ופסיכולוגיים. ניתן לראות בשיר מחקר התבוננותי של הנפש האנושית, שבו המשוררת מתקשרת בו-זמנית עם יסודות החיים והמוות, יוצרת מתח רגשי המשלב צער, שמחה ורצון לחיות. השפה עשירה בסמליות ומסוגלת לפרק את תחושת החוויה הזמנית, דרך דימויים כמו "ההר החי של נשמתי השבורה" ו"פרח האיריס האנושי", המגלמים כאב וריפוי כאחד.

את אופי שירתה של איריס כליף ניתן לתאר כשירה מיסטית מודרנית, שבה נעשה שימוש אינטנסיבי בסמליות לביטוי רגשות אנושיים עמוקים, ודימויים מועסקים להדגשת היחסים הפנימיים בין גוף, נשמה, טבע והיקום. בהשוואת סגנונה למשוררים עולמיים אחרים, ניתן למצוא דמיון באלמנטים מסוימים עם משוררות כמו סילביה פלאת' ומאיה אנג'לו, בפתיחות שלהן כלפי העצמי, המאבק הפסיכולוגי והחיפוש אחר משמעות החיים דרך כאב. כמו כן, יש זיקה למשוררים מיסטיים קלאסיים כמו ג'לאל א-דין רומי בנוגע לשימוש בסמליות טבעית להעברת יופי ורוחניות. עם זאת, איריס נבדלת במיזוג הנועז שלה בין גוף, נשמה ומאבק אישי בצורה ישירה ומפורשת, הגורמת לקורא להרגיש חלק אינטימי מחוויתה החושית והרגשית.

ניתוח שני הטקסטים הללו מראה ששירתה של איריס חורגת מתיאור יופי חיצוני גרידא לחקירת הנפש האנושית והתמודדות עם הקיום, הופכת כאב אישי לכוח רוחני ופואטי. ב"פרח האיריס של לבך", הדגש הוא על אהבה ואינטראקציה עם האחר דרך סמליות הפרח והריקוד, מה שמניע את הקורא להרהר ביחסים בין העצמי לאחר, ויופי אנושי ורוחני. ב"כתר החיים", הדגש הוא על חוויה אישית עמוקה עם כאב, מוות וחיים, הופכת חוויה אינדיבידואלית למסר פואטי אוניברסלי הדוחף את הקורא להתבונן במשמעות החיים ובהתגברות על מצוקות. שני הטקסטים משתמשים בחזרה קולית וסמלית חוזרת, בין אם בדימויים טבעיים או במילים הקשורות לגוף ונשמה, מה שמעניק לטקסטים קצב מוזיקלי פנימי המחבר שורה לשורה, הופך את חוויית הקריאה למדיטטיבית יותר מאשר ספרותית גרידא.

מאפיין בולט בשירתה של איריס הוא יכולתה לתאר את הגוף כסמל רוחני המחובר לקיום האנושי. ריקוד, פרחים, דמעות ואוויר, כל האלמנטים הפיזיים הללו הופכים בטקסטים שלה לסמלים של חיים, אהבה, טוהר וחירות. בגישה זו, שיריה הופכים למרחבים לחגיגת החיים למרות כאב וסבל, מה שמניע את הקוראים לשקול מחדש את היחסים בין נשמה לגוף, אינדיבידואליות ואוניברסליות, חיים ומוות. זה ממקם אותה בקרב דור של משוררים המבקשים להתעלות מעל צורות פואטיות מסורתיות, מציעים חוויה פילוסופית ורגשית עשירה המתחברת ישירות לעצמי הפנימי של הקורא.

יתר על כן, שיריה מתאפיינים בשקיפות רגשית, כנות מיסטית ושימוש בשפה ככלי לחשוף את מלוא היקף החוויה האנושית, דרך אהבה, כאב, התעלות רוחנית וניצחון על מצוקות. זה הופך את קריאת עבודתה לחוויה מדיטטיבית, שבה כל דימוי פואטי מגרה את הדמיון ומעורר שאלות קיומיות על חיים, מוות, יופי, אהבה והיחסים בין האנושות לקוסמוס. בהקשר זה, שיריה של איריס כליף מצטלבים עם יצירות ספרותיות עכשוויות המתמקדות בחקירת הנפש האנושית והרוחניות, אך בולטים בנועזות הישירה שלהם, הדימויים הגופניים החיים והשימוש בחוויה אישית קשה כבסיס פואטי, מה שמחזק את האותנטיות ועומק ההשפעה שלהם.

מבחינת מבנה אמנותי, הטקסטים עוקבים אחר סגנון שיר חופשי, משוחרר מכבלי המשקל והחריזה המסורתיים. זה מאפשר למשוררת לנוע בחופשיות בין דימויים שונים, בין החושני לרוחני, ובין גוף לנשמה. חופש זה נותן לקורא הזדמנות לשקוע במלואו בטקסט הפואטי, להפוך לא רק לצופה פסיבי אלא לשותף בחוויה הרגשית שהמשוררת מציגה. סוג זה של שירה חופשית וסמלית, המתמקדת בעצמי הפנימי ובחוויה הקיומית, ממקם את איריס בתוך השירה העכשווית המודרנית המבקשת למזג מחשבה עם אמנות, ורגשות עם משמעויות עמוקות.

קריאת שירים אלה מאלצת אותנו לעצור לפני שאלות יסוד על המשמעות האמיתית של החיים, הקיום, היופי, האהבה והמאבק האנושי עם העצמי. החוויות שהמשוררת מבטאת, בין אם התגברות על מחלה או התמודדות עם אתגרים רוחניים ופיזיים, משקפות את יכולתה של השירה לתפקד ככלי מדיטטיבי ופילוסופי, מעודדת את הקוראים להתבונן בעצמם ובעולם בעומק ומודעות רבים יותר. הטקסטים גם מעלים שאלות על היחסים בין סבל לצמיחה רוחנית, וכיצד שחרור מכבלים פיזיים ופסיכולוגיים יכול להפוך לכוח יצירתי, מעניק לחיים משמעות מחודשת.

טקסטים אלה גם מאפשרים לנו להתבונן באופי היופי האנושי והרוחני, שבו הגוף הופך לסמל של החוויה השלמה, והנשמה למראה של חיים, מוות ואהבה. דרך סמליות טבעית: פרחים, ירח ורוח, המשוררת מעבירה את הקורא לעולם פנימי שבו העצמי האנושי מצטלב עם היקום, מעוררת תחושה של חירות, התחדשות וחיבור עמוק עם כל החי. מיזוג זה של סמליות טבעית, דימויים פיזיים ורוחניות הוא מה שמבדיל את שירתה של איריס ומעניק לה את אופייה הייחודי.

יתרה מכך, ניתן לומר ששיריה של איריס כליף מעודדים הרהור בשאלות הגדולות של החיים: חיים ומוות, כאב ושמחה, ותפקיד האדם בהתמודדות עם אתגרים והפיכתם לכוח רוחני ויצירתי. חוויתה האישית בהתגברות על מחלה ובהשתחררות מכבלים פיזיים ופסיכולוגיים מעניקה אותנטיות ומשקל רגשי לטקסטים, נותנת להם עומק פילוסופי המגרה הרהור על הגורל האנושי ונתיב הקיום. זה הופך את שיריה לא רק ליצירות אמנות יפות אלא לכלים להתבוננות רוחנית ואינטלקטואלית, מזמינים את הקוראים להתעמת עם עצמם ולחקור את עומקם הפנימי.

שירתה של איריס כליף מייצגת מסע מקיף של נשמה וגוף, משלבת חוויה אישית עמוקה, סמליות טבעית ושפה פואטית חופשית כדי להציע טקסטים פילוסופיים ורוחניים עשירים במשמעות. שירים אלה פותחים דלתות להתבוננות באהבה, חיים, מוות ויופי, מניעים הרהור על קיומנו, תפקידנו בהתמודדות עם אתגרי החיים, וכיצד סבל אישי יכול להפוך למקור כוח ויצירתיות. הם גם מזמינים הרהור על היחסים בין גוף לנשמה, וכיצד אדם יכול למצוא את עצמו האמיתי ולהתגבר על מצוקות דרך שירה, אהבה והתבוננות.

זו הנאתי, כמשוררת ומתרגמת לבנונית-ברזילאית תגריד בו מרחי, לכתוב מחקר אנליטי על שני שירים אלה של איריס כליף, המייצגים מודל ייחודי של שירה מודרנית המשלבת נועזות, סמליות, הרהור פילוסופי וניצחון על העצמי. הטקסטים שלה מספקים משאב עשיר לחקר היחסים בין שירה, חיים והרוח האנושית. קריאת שתי היצירות הללו מציעה חוויה מדיטטיבית על יופי, אהבה וסבל, ועל היכולת האנושית להפוך חוויה אישית לחומר פואטי המאיר מוחות ולבבות, מניע הרהור עמוק על משמעות החיים ויחסינו עם אחרים והעולם סביבנו

תג'ריד בו מרחי –"כל הזכויות שמורות"           

            ©️

******  

מחקר אנליטי מרתק, חשוב וייחודי זה, יוצג בספרי הרביעי שבכתובים ביחד עם מאמרים של מבקרי ספרות מישראל ומבקרי ספרות בינלאומיים מרחבי העולם .

אודות תג'ריד בו מרחי -לבנון -ברזיל 

היא משוררת, סופרת ,מבקרת ספרותית  ומתרגמת לבנונית המתגוררת בברזיל

 היא בעלת תואר במשפטים ומשמשת כיועצת באיגוד הבינלאומי לאינטלקטואלים ערבים, ברשות המדיה לענייני תרגום, ויועצת בפלטפורמה הספרותית של ארצות אל-שאם לתרגום ספרותי

היא יועצת בפדרציה הבינלאומית של האינטלקטואלים הערבים, ברשות התקשורת לענייני תרגום

היא שגרירת לבנון בארגון  היצירה והמדעים ההומאניים הבינלאומית" באנגליה-לונדון

כמו כן ,היא שגרירת  צוות "האיגוד הבינלאומי לסלון תרבותי", ושגרירת ברזיל במגזין האמריקאי P.L.O.T.S

חברה בפלטפורמה היוקרתית של איגוד הסופרים העולמי של אומות העולם בקזחסטן. 

עורכת של המגזינים: 

Al-Arabe Today, Rainbow, Literária Agharid, Al-Nil Walfurat, Literáriaו,Allaylak

דוברת ערבית (שפת אם), צרפתית, אנגלית, פורטוגזית, איטלקית וספרדית

זכתה בפרס הבינלאומי על שם ניזאר סרטאווי ליצירתיות בתחום התרגום והספרות לשנת 2021

זכתה בפרס "המשורר הבינלאומי ג’נגשין" לשנים 2022 ו-2023

קיבלה את פרס היוקרה העולמי "פרס רחים כרים העולמי"

היא קיבלה גם הכרה ביוון, בדלפי (Elaiko Bpabeio), במסגרת חגיגת השלום

שיריה ראו אור באנתולוגיות בינלאומיות רבות, במגזינים ספרותיים, כתבי עת ואתרי אינטרנט שונים. שיריה תורגמו ליותר מ-36 שפות. נכון ל-30 במאי 2023, היא תרגמה 14 ספרים.

אִירוּס לִבְּךָ; "פֶּרַח הָאִירִיס שֶׁל לִבְּךָ"

איריס כליף               

בְּכֶתֶר אַבְקָנֵי פֶּרַח יָהּ אִירִיס לֵב קָדוֹשׁ הַשָּׁמַיִם 

מְשִׁיחָה לְעֵינֶיךָ זֹהַב שַׁחַר כָּתֹם          

תְּפִלַּת הָאֲדָמָה

הֶחְרִישָׁה

      קוֹל מִקְדָּש

         הַיָּרֵחַ 

שֶׁמֶשׁ רוּחַ פְּרוּעָה מַשִּׁילָה שֶׁלֶג אֱלֹהַּ רָזַי מְחוֹלִי;               

אֲנִי פּוֹשֶׁטֶת חֹשֶׁן אִירִיס מַלְאַךְ מַלְבּוּשִׁי     

אֶל מוּל חַי נִשְׁמַת 

סֶלַע 

נְהַר 

גּוּפְךָ

מַלְכוּתָא

אֲנִי הַבָּלֵרִינָה הָעֲרֻמָּה; כַּפֶּרַח חַוָּה אִירִיס גַּן עֵדֶן 

מַתְמִירָה לִשְׂפָתַיִךְ הַלּוֹחֲכוֹת אִירִיסִים שֶׁל שָׁמַיִם כְּחֻלִּים 

מַעְבֶּרֶת יְפֵי פִּרְאֵי הַזַּךְ בְּחֶשְׁכַת רֹךְ הָאֲהָבִים   

נְשִׁימָה 

הַלַּיִל  

נָטֶפֶתִּי 

אֶת

אִירוּס פֶּרַח לִבְּךָ

" וּבְקוֹל מְחוֹל אֱלֹהֵי הָאִירִיס; פֶּרַח חַיִּים אֱנוֹשִׁי"

 איריס כליף -  מספרי הרביעי שבכתובים–"כל הזכויות שמורות"©️  

כֶּתֶר שֶׁל חַיִּים- איריס כליף                                       

 גּוּפִי 

אִירִיס פֶּרַח עוֹלָם; יַלְדָּה אִשָּׁה עוֹלָם הַכָּרוּעַ כַּנְפֵי חַיִּין מִיתָה וֶאֱהָבִין

אֲנִי בָּלַט הָאִירוּס הַדּוֹמַעַת בְּאֶבֶן הַמָּוֶת אֶל מוּל הַר הַחַיִּים ,בְּחֶסֶד שֶׁבֶר תִּקּוּן הַנֶּפֶשׁ  הֲזֻכַּכְתָּ הָרוֹגֶשֶׁת בְּפִיּוּט הַנְּשָׁמָה ,הַחוֹלֶמֶת הַמְּיַחֶלֶת הַשְּׁבוּיָה אַהֲבָה 

הַטּוֹבַעַת אֵל גּוּפִי אֶל מוּל הַהַלְקָאָה, הַתְּהוֹם הַפַּחַד וְהַיִּסּוּר הָאֱנוֹשִׁיִּים

 אָנוֹרֶקְסִיָּה 

מַלְכוּת הַחַיִּים שֶׁל הַמָּוֶת בִּגְלִימָתוֹ וְהִתְגַּלְּמוּתוֹ 

  אַתְּ 

הָאָנוֹרֶקְסִיָּה, 

חֶבְרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי הָאוֹחֶזֶת וְהַנּוֹשֶׁמֶת בִּי נֶצַח אוֹיֶבֶת נָשַׁמְתִּי הַהֶרֶס הַבְּרִיחָה הַהַלְקָאָה הַפַּחַד הַבִּטָּחוֹן הַשְּׁלִיטָה הַהִתְפָּרְקוּת הַיִּסּוּר הַהִטַּהֲרוּת מֵעַצְמִי וּמִיְּצָרַי אֱנוֹשׁ עוֹלָם. 

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת וּמַבִּיטָה לְרוּחַ נַפְשִׁי הַפּוֹסַעַת כְּאֵב אַהֲבָה פַּחַד כְּמִיהָה הֶרֶס שֶׁבְּרִירִיּוֹת עוֹצְמָהּ וְנָשִׁיּוּת, זְכוּת תַּמָּה שֶׁל יַלְדָּה אֲבוּדָה אַךְ אוֹהֶבֶת ,יַלְדָּה אִשָּׁה הַשּׁוֹפַעַת קִיּוּם בְּסוֹפָהּ שֶׁל מִיתָה וְחַיִּים בְּגוּף אֶחָד אוֹהֵב שׁוֹקֵק וּמְיֻסָּר רֶגֶשׁ קוֹלִין  הַמְּחֻלִּין  הָעוֹלֶה וְהַמֵּאִיר בִּפְעִימַת לִבִּי וְנָשַׁמְתִּי הוּא לַעֲצֹם עֵינַי  הַשּׁוֹקְטוֹת. עֵינַי הַיְּרֹקֶת מֵחַיִּים 

וּמִגֶּשֶׁם רַעַם בַּרְקָא יַרְחָא וְשִׁמְשָׁא עוֹלָמוֹת אֲנִי נוֹשֶׁמֶת גּוּפִי עָמֹק לִשְׁנוֹתַי הַבּוּכְיוֹת 

            וְחוֹלֶמֶת 

           בְּכֶתֶר שֶׁל חַיִּים 

      חַיּוֹתַי הַמְּרֻקֶּדֶת  הַצּוֹמַחַת וְהַמְּחוֹלֶלֶת   

              כְּפֶרַח בָּלַט אִירוּס בְּרִיאָה    

                  איריס כליף -מספרי הרביעי שבכתובים©️  –"כל הזכויות שמורות"

קול נשמת השיר "כתר של חיים" כאִיריס שהיא אישה ילדה נצחית, כפרח איריס בריאה אנושי שנב עולמו הכרוע בכנפיי חיים, מיתה ,חלומות ואהבים 

איריס כליף: השיר כתר של חיים מספר ומשקף את ההתמודדות שלי במשך שנים עם מחלת האנורקסיה והבחירה שלי באומץ של חיים ואהבה מתוך החולי השבר הכאב והפחד שנפשי הייתה שרויה בו .

חולי שהופך לאור נצחי של חלומות, חיים ואהבה במסע של תיקון הנפש ,הנפש האוהבת והחולמת חיים. בשירתי הכאב, השבר והקושי הם אור שנולד מתיקון, צמיחה, עוצמה ואהבה והם מאירים רוחם בשירתי כאור פרוץ חיים הנולד מתוך כאב שהופך לחלום של חיים וכתר של חיים שאלוהים והבריאה עוטרים לראשי וגופי. 

אני מדמה את עצמי לאיריס שהיא פרח בריאה אנושי  המחבק אבקני ייסוריו ועלעליי פחדיו. אני כחווה בגן עדן  מאמירה וצומחת אירוס חלומותיי מתוך הרוח הפנימית של נפשי המביטה אהבה ,החולמת חיים והנושמת אלוהיי עולמות ביופיי טבע רוח, קודש, אור בריאה ונסתר.

"ויהי כי בקודש כוכביי הילת זוהר אדושם ,אבינו שבשמיים, השם יתברך מלך מלאכי עולם, אביר יעקוב . אני האיריס; "בת אלוהים "בת חווה ואדם ""בת יצחק עזריאל" "בת מלכה מריה" כפרח אירוס עולם אנושי המעטה בברכת אלוהים לירח טבע עולמות נפשי ולנחל שמש גבעול גופי כתר של חיים מעמוק החלום לחיים ובריאת חיים. ©️

אודות איריס כליף -ישראל 

איריס כליף נולדה ומתגוררת בישראל ,היא סופרת ומשוררת בינלאומית, רקדנית, עיתונאית, חברה באגודת הסופרים והסופרות העבריים בישראל ובאקו"ם. 

מתרגמת ועורכת לעברית שירה אוניברסלית חובקת עולם. מתרגמת ועורכת שירה במגזין המקוון לתרבות, ספרות, אומנות ושירה "בכיוון הרוח", עורכת אנתולוגיות בינלאומיות של המגזין ואחראית על קשריי החוץ. עיתונאית ועורכת ומתרגמת שירה אוניברסלית  במגזין לתרבות, אומנות ולייף סטייל "MOKASINI" -'מוקסיני' ,עורכת ומתרגמת שירה  במדור 'שירה עולמית' באתר הספרות 'חדרים'. 

איריס היא הזוכה  של הפרס הבינלאומי לספרות איטליה -מילאנו 2024:

 'CITY OF GALATEO'פרס מיוחד למצוינות צ'יטה דל גלטאו בקטגוריה של סופרים זרים מרחבי העולם, שירה וסיפורת בנושא חופשי, עבור השיר שכתבה "מלאך חיים".

הזוכה של פרס המשורר הבינלאומי הטוב ביותר לשנת 2023 מטעם המרכז לחקר תרבות ושירה IPTRC--CHINH סין, מהדורה מעורבת של מגזין תרגום שירה ומחקר בינלאומי של מועצת איחוד הפיוט העולמי -CHINH-סין.

היא נבחרה לאחת מ-"20 העיתונאים הבינלאומיים המובילים לשנת 2024 של Legacy Crown’s "כתר מורשת"-ASIA-אסיה . היא בעלת דיפלומה מאיגוד הסופרים המקצועי הרוסי והמגזין הבינלאומי ארינה NN הרשום במשרד התרבות של רוסיה על תרומתה לתרבות העולם "קהילה פואטית בינלאומית" 2022. היא ראש מחלקת הקישור הישראלי של מגזין הספרות והאומנויות הונג קונג-CHINH סין וחברה באיגוד האמנים והסופרים העולמי SAPS, מכהנת כחברה במערכת שנתון השירה העולמית2024- World Poetry Yearbook   [מהדורה אנגלית] English editionובעלת תואר ד"ר לשם כבוד מהפורום הבינלאומי ליצירתיות, אנושיות ודו קיום ממלכת מרוקו.

שיריה פורסמו והוקראו ברדיו, בטלוויזיה, בכתבי עת ארציים ובינלאומיים, אנתולוגיות בארץ ובחו"ל, אתרים ספרותיים ברחבי העולם, באינטרנט, מגזינים ועיתונים בינלאומיים רבים ותורגמו ע"י משוררים בינלאומיים ממדינות שונות ברחבי העולם  למגוון של שפות זרות ,ספרדית, בנגלית, ערבית, נפאלית, סינית, טורקית, אסמית, רוסית, אלבנית איטלקית .רבים משיריה  ומתרגומיה של איריס לשריהם של משוררים בינלאומיים לשפה העברית הוצגו בתערוכות בינלאומיות בישראל אחת מהן היא התערוכה המפורסמת "פרפרים של שלום" -שהוצגה ביוני 2024 בגלרית חיל האוויר -הרצליה . תערוכה שאיריס הציגה משיריה ומשיריהם של 21 משוררים בינלאומיים ידועים ממדינות שונות ברחבי העולם שתרגמה וערכה לעברית  וחלק משיריה שתורגמו ע"י משוררים בינלאומיים לסינית, איטלקית, ספרדית וערבית.

איריס היא צאצאית לשושלת מקובלים, התברכה בנבואת רוח הלב וביכולת של תקשור וחיזיון, שבאים לידי ביטויי בכתיבתה המיסטית והקבליסטית שניחנה בנגיעות רוחניות של קודש עולמות עליונים ונסתר. איריס: עבור נשמתי זוהי ברכת עולם להאיר ברוח הקול היהודי מעמוק האהבה, החיים והאמונה בבורא עולם-אבינו שבשמיים .

איריס: שירתי משקפת את מסעי הפנימי של נפשי המביטה אהבה, החולמת חיים והמנשמת מחול עולמות קודש  בריאה ונסתר ומהווה סמל וביטוי לניצחוני על מחלת האנורקסיה ובחירתי חיים ואהבה